כשמדברים על חומרים באדריכלות, רוב האנשים חושבים על בטון, עץ, זכוכית ואבן. דברים שאפשר לגעת בהם. אבל בכל פרויקט שלנו יש חומר אחד שאי אפשר לגעת בו, והוא משנה הכול: אור.
הקיר לא קיים עד שהאור נוגע בו
קיר בטון חשוף נראה שטוח ואפור בצהריים. בשבע בערב, כשהשמש נמוכה ונכנסת בזווית חדה, אותו קיר הופך לנוף: כל סימן של התבנית, כל בועת אוויר וכל תפר מקבלים צל משלהם. לא שינינו את הקיר. שינינו את האור שפוגש אותו.
לכן אנחנו לא מתחילים בשאלה איך המבנה ייראה. אנחנו שואלים מתי הוא ייראה במיטבו, ומשם עובדים אחורה.
שלושה כלים שחוזרים אצלנו שוב ושוב
- הסדק: פתח צר וארוך שמכניס קו אור אחד מדויק, במקום חלון גדול שמציף את החלל.
- האור הנסתר: גופי תאורה שאין רואים, רק את האור שהם משאירים על הקיר, על הרצפה או מתחת למדף.
- ההשתקפות: מים, אבן מלוטשת וזכוכית כהה שמכפילים את האור ומעניקים לחלל עומק.
אנחנו לא מאירים חלל. אנחנו מחליטים איפה יהיה חושך.
למה דווקא ענבר
האור החם, הענברי, הוא האור של סוף היום. הוא מאט את הקצב, מזמין להתקרב, ומזכיר אש. בחללים כהים וכבדים, קו אחד של אור חם מספיק כדי להפוך מסה של חומר למקום שרוצים להיות בו. זה גם הסיבה שהענבר מופיע אצלנו במידה: הוא עובד רק כשיש סביבו מספיק צל.
מה אפשר לקחת מזה הלאה
לא צריך מבנה מונומנטלי כדי לעבוד עם אור. גם בחלל מותג קטן, או בדירה, אפשר לשאול את אותן שאלות: מאיפה האור מגיע? מה הוא מדגיש? ומה הוא משאיר בצל? התשובות האלה משנות חלל יותר מכל פריט ריהוט.
